בלוג #תערוכה

מהר מאוד הבנתי שמשהו בהתנהלות הזו שלי אינו תקין. לא היה לי קריטריון כלשהו לקביעת מחיר פרט לעובדה שאם זה היה ציור שאהבתי אז מחירו היה גבוה יותר ממקבילו במידות, טכניקה ושנה וגרוע מכך, המחיר היה נכ

בין כל התגובות היתה אחת שידעתי שאני רוצה להגיע אליה. היא גרה בישוב צפוני ששמו לא היה מוכר לי עד לתגובתה. אל עבודותיה התוודעתי דרך צג המחשב ואת לשונה החריפה שמעתי לא פעם דרך המקלדת שרשמה את דבריה הישירים, לעיתים עד כדי בוטות. כשהגעתי אל בי

אני אוהבת את זה. אוהבת את כל ההתרגשות שמתחילה עם עיצוב ההזמנה ושליחתה למוזמנים והפצה ברשתות ובמדיה. אוהבת לראות, לעיתים לראשונה, את העבודות שיוצגו ולהתרגש. תמיד אני מתרגשת, שהרי האמנים שנבחרים להציג אצלנו בגלריה, הם אמנים שנוצר איתם ועם יצירותיהם קשר חם שג

אנחנו, ילדי האמנים, שמביטים בהם עסוקים כל כך בעצמם, ביצירתם כאילו דבר לא קיים מלבדם, אם רק היינו יודעים כמה הם זקוקים לנו שם.

בעולם האמנות הלכתי הרבה, במלא מובן המילה. הלכתי לכל גלריה בה רציתי לערוך תערוכה לאבא שלי, הצייר נסים זלאיט. הידע שלי בתחום היה אפסי, כמו גם ההיכרות שלי את הגלריות וחללי התצוגה, שלא לדבר על הא

עד ליום בו נעמדתי על המדרכה ברחוב בתל אביב, לאחר שנאמרה שוב, בפעם המי יודע כמה, והחלטתי: לי תהיה גלריה. אף אחד לא יאמר לי "לא" כשארצה לעשות תערוכה. אף אחד! ידעתי שיש עוד דרך ארוכה ולא קלה לפני, אבל המטרה הופיעה פתאום, ברורה. ידעתי לאן אני רוצה להגיע ותערוכה הפכה להיות רק אבן בדרך.